201503.10
0

הסדרי ראיה

family 

המדריך המתומצת ומורה הנבוכים לסוגיית אכיפת הסדרי הראיה של קטינים בישראל בראי החוק והפסיקה.






במסגרת מאמרינו זה נבחן את סוגיית אכיפה של הסדרי ראיה של קטינים הלכה למעשה בישראל.

כמי שעוסק בתחום דיני המשפחה בישראל, הנני נחשף חדשות לבקרים לדעה הרווחת בקרב זוגות מתגרשים כי לאחר סיום הליך הגירושין וקבלת פסק דין סופי בכלל המחלוקות לרבות בענייני המזונות , חלוקת הרכוש , הסדרי הראיה , משמורתם של הקטינים וקבלת גט, ניתן להתנתק באופן סופי ומוחלט מבן הזוג לשעבר ולברך "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" ברם, אין הדבר כך.

אמנם, ביהדות אין חתונה קתולית, אולם, כאשר ישנם לבני הזוג המתגרשים, ילדים וצאצאים משותפים, הליך הגירושין אינו סוף פסוק ואינו מסיים את מערכת היחסים לעולם.

הסוגיה של אכיפה וקיום הסדרי הראיה שנקבעו ע"י בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני הינה המציאות הריאלית הטופחת בדרך כלל על פרצופם המשתאה של בני הזוג שכן, גם אם הסדרי הראיה נקבעו באמצעות הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין וגם במידה ועסקינן בפסק דין לא ניתן לצפות באופן הרמטי פני עתיד ולסגור ולכסות את כלל התרחישים והסיטואציות והפירצות העלולים להתרגש במהלך השנים על קיומו, הלכה למעשה של פסק הדין להסדרי ראיה ומשמורתם של הקטינים, באופן שימנע מחלוקות ו/או הפרה צפויה של הסדרי הראיה.


המסגרת הנורמטיבית

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות , חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, החוק האמור, הינו המקור המשפטי הבסיסי ודבר החקיקה הראשי המסדיר הלכה למעשה את סוגיית זכויותיהם ההוריות של הורים לילדים קטינים בישראל.

סעיף 14 לחוק קובע לחצות כי שני ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, היינו, הזכות לאפוטרופסות הינה זכות טבועה וטבעית, ללא הצורך להזדקק לפסק דין שיקבע ו/או יעניק זכויות לאחד מההורים , יתרה מזאת, אין בפסק דין שיינתן ע"י ערכאה כלשהי כדי לשלול את הזכות משני ההורים , זכות שהוקנתה בחוק לאפוטרופסות על ילדיהם הקטינים.

חשוב להדגיש, כי לצד הזכויות שהחוק מקנה להורים הביולוגיים נקבע בסעיף 15 לחוק, כי אפוטרופסות ההורים טומנת בחובה את החובה והזכאות לדאגה למילוי אחר כלל צורכי הקטין לרבות חינוכו, השכלתו, הקניית מקצוע ובנוסף, שמירה על האינטרסים המובהקים והנכסים של הקטין, לרבות, ניהולם, פיתוחם והשבחתם.

סעיף 15 קובע כי בצמוד לחובות האמורים מוקנית להורה הרשות להחזיק בקטין, כמו גם לקבוע את מקום מגוריו, כמו כן, הסמכות לייצגו בפני הרשויות השונות, לתבוע ולהיתבע.

סעיף 17 לחוק עוסק במרחב הסמכות של חובת ההורים כלפי ילדיהם הקטינים, כאשר, בבסיס החובה, תכליתה ומהותה עומדת התפיסה כי על ההורים לפעול ע"פ תפיסת העולם של טובת הקטין בדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין.

אודות החובה האמורה, נשפכו "נהרות של דיו" ונשברו קולמוסים רבים, כמו גם, הונפקו הלכות רבות שכל עניינם, דיון בסוגיה של "טובת הילד".

סעיף 18 לחוק מדבר בעניין השיתוף בין ההורים בכל הנוגע לעניינים הנתונים לתפקידם כאפוטרופוסים משותפים של הקטינים , כאשר הסעיף מורה על שיתוף פעולה לטובת הילד של שני ההורים.

בהיעדר הסכמה בין ההורים העניק סעיף 18 לחוק, סמכות לבית המשפט לענייני משפחה להכריע במחלוקות השנויות במחלוקת.


ההורה המשמורן

בפרקטיקה, בדרך כלל, יפסוק בית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני כי אך ורק אחד ההורים יוגדר כ"הורה המשמורן", במחיצתו ישהו הקטינים באורח קבע רוב , מרבית הזמן , כולל לינה של הקטינים ומגורים אצל ההורה המשמורן.

במרבית המקרים, כאשר מדובר בקטינים מתחת לגיל 6, קטינים המוגדרים "קטני קטינים", יפסוק בית המשפט לענייני משפחה כי  משמורתם תהא אצל האישה-האם , התפיסה האמורה ידועה בשמה "חזקת הגיל הרך".

כך שהלכה למעשה במרבית סכסוכי המשמורת קובע בית המשפט, כי אך ורק אחד ההורים הינו ההורה המשמורן, למרות שכאמור, קיימים מקרים אחרים וחריגים.

יחד עם זאת, ראוי להדגיש, כי פסק הדין למשמורת הינו קביעה של סטטוס, להבדיל מקביעה של מעמד משפטי והן בפסיקה של ההורה המשמורן כדי להפקיע את הזכויות שהוקנו לשני ההורים באופן שווה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

ההורה המשמורן זכאי אמנם להטבות סוציאליות שונות, מעצם היותו ההורה המשמורן, אולם, מבחינת מהות האחריות ההורית וחלוקה בין שני ההורים, אין בסטטוס של הורה משמורן כדי לשאת עימו השלכות משפטיות בדמות סמכויות יתר של ההורה המשמורן בכל הנוגע בטיפול בילד.

הדברים האמורים קיבלו משנה תוקף בדוח הביניים שעולה מוועדת "שניט" שם נקבע, כי לשני ההורים אחריות הורית שווה ללא הקשר לסוגיית המשמורת.

חרף האמור, מבחינת אמפירית, ומבחן של מקרים רבים בהם נתקלתי בפרקטיקה, הרשויות השונות האמונות על אכיפת הסדרי הראיה נוקטות מדיניות מפלה כאשר מדובר באכיפה של הסדרי הראיה ככל שהדבר מדבר ונוגע להפרה של הסדרי ראיה מצידו של ההורה המשמורן, כך שבפועל מתייחסות הרשויות באופן בלתי שוויוני לשני ההורים.


אכיפה של הסדרי ראיה

כמי שעוסק בתחום המעמד האישי הנני קובע נחרצות כי רוב רובם של הזוגות המתגרשים נתקלים באופן כזה או אחר בבעיות של יישום לקוי של הסדרי הראיה.

הפרה של הסדרי ראיה שנקבעו בפסק הדין הינה נחלתם של כלל הזוגות המתגרשים אם כי לא במידה שווה, ולא מסיבות זהות.

הסדרי ראיה מעצם טבעם וטיבם הינם מורכבים וקשים ליישום מדויק שכן, מעבר לעובדה שמדובר בימים שונים, שעות שונות, ובתאריכים שונים המבקשים לחזות ולצפות פני עתיד כגון; חגים, חופשות,  אירועים משפחתיים. מצב בריאותי וצרכים של הקטינים כמו גם, לקיחה והשבה ממקומות שונים, הרי שהחיים הדינאמיים והשינויים הטבעיים במצבם האישי של ההורים כמו גם של הקטינים מכתיבים וכופים לעיתים תרחישים וסיטואציות בלתי ניתנים לצפייה.

כלל הנסיבות האמורות, מוליכות לעיתים, להפרה ו/או אי קיום של הסדרי הראיה ככתבם וכלשונם כפי שנפסקו ונקבעו בפסק הדין.

המחוקק היה ער לעניין ולפיכך נחקקו מספר דברי חקיקה שאמורים לאכוף את הסדרי הראיה שנקבעו.

סעיף 287 לחוק העונשין התשל"ז 1977  , מאפשר להורה המבקש לאכוף את הסדרי הראיה להגיש תלונה במשטרת ישראל להתלונן על הפרת הוראה חוקית .

תלונה שכזאת תחייב את משטרת ישראל ליטול את הקטינים באופן פיזי מידיו של ההורה המפר ולהעבירם לידי ההורה המשמורן.

דבר חקיקה נוסף, העשוי לשמש כלי לאכיפת הסדרי ראיה שנקבעו בפסק דין הינה פניה לבית המשפט לענייני משפחה ו/או בית הדין הרבני בבקשה לקבלת סעד על פי פקודת בזיון בית המשפט.

סעיף 6 לפקודה, מאפשר לבית המשפט לכפות את הסדרי הראיה באמצעות קנס ו/או מאסר, כלים שבדרך כלל מרתיעים את ההורה המפר.

כלי המשכנע את מרבית ההורים המשמורנים שמוטב שיקיימו את הסדרי הראיה שנקבעו.

בעבר, ניתנו סעדים באמצעות פקודת בזיון בית המשפט, רק מכאן ולהבא ולא בשל הפרות שנעשו בעבר, תוך שבתי המשפט היתרו בהורה המפר כי יחדל מהתנהלותו הבלתי חוקית.

משמעותה של פגישה זו הייתה כי כאשר הורה משמורן הפר את הסדרי הראיה, יכול היה ההורה השני לקבל סעד מפני הפרות עתידיות בלבד.

כך שבפועל ההורה המפר יצא נשכר הלכה למעשה וההורה המשמורן הפסיד את הזמן שהיה אמור לשהות במחיצת הילד שכן, לא ניתן להשיב את שעון הזמן לאחור.

פסקי הדין החדשניים שניתנו בבית המשפט העליון קבעו הלכה חדשה שבאה לסגור את הפריצה אמורה תוך שפסקי הדין קובעים הטלת קנסות וסנקציות גם בשל הפרות העבר של הסדרי הראיה.

חשוב לציין כי בנוסף קבעו בתי המשפט תג מחיר בדרך כלל כספי שיוטל על ההורה המפר בשל הפרות עתידיות.

בדרך כלל, כאשר ההורה המשמורן מגיש תלונה על הפרה של הסדרי ראיה כגון; בן הזוג וההורה שלקח את הילד לקיום ההתראות לא השיבו למקום ממנו נטל את הקטין ו/או לחילופין הודיע שישיב אותו באיחור ניכר, בניגוד למועד שנקבע בפסק הדין תתערב המשטרה באופן אקטיבי ותשיב את הקטין לידי ההורה המשמורן בדרך כלל , "האישה-האם".

מנגד, כאשר האב שיבקש להתלונן במשטרת ישראל על כי האישה-האם מסרבת לקיים את הסדרי הראיה ככתבם וכלשונם ולהעביר למשמורתו את הקטין נשוא פסק הדין לא תתערב משטרת ישראל ותיטול את הקטין מידי ההורה המשמורן ותעבירו לידי ההורה המבקש לקיים את הסדרי הראיה.

ההתנהלות המתוארת אינה הולמת הן את פסק הדין שניתן והן את רוחו של החוק הבסיסי ודבר החקיקה הראשי והמרכזי במסגרתו נקבע כי אין משמעות משפטית של קביעת סטטוס להורה המשמורן בהיבט המעניק העדפה להורה אחד על פני ההורה השני שכן, סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסיות התשכ"ב 1962 קובע מפורשות כי שני ההורים של הילדים והצאצאים המשותפים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם היינו, אפוטרופסות שווה וזהה לחלוטין.

כך שעיקר מעמד ההורים נובע מאפוטרופוסותם, להבדיל, משאלת המשמורת, פועל יוצא מהאמור הינו כי בהיבט של חלוקת האחריות ההורית בין שני הורים העובדה שהורה אחד הוא משמורן ואילו ההורה השני אינו משמורן אינה נושאת עמה השלכות משפטיות בדמות סמכויות יתר של ההורה המשמורן  בנוגע לטיפול בקטין וכי הלכה למעשה חובותיהם וזכויותיהם של ההורים הינם שוות.


אין לראות במאמר כחליף לייעוץ משפטי, חובה לבחון ולהתייעץ בכל מקרה קונקרטי עם עורך דין המתמחה בתחום.


כותב המאמר מומחה בדיני משפחה, עומד בראש משרד עורכי הדין גיא ניומן.

ליצירת קשר עם כותב המאמר טל: 03-6001700, 24 שעות ביממה.